בר עידן ייצור ופיתוח בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל - תל אביב ואח'

החלטה

בפני בקשת הנתבעת 3 לסילוק על הסף של התביעה מחמת היעדר סמכות מקומית.

1. עסקינן בתביעה למתן צו המצהיר כי התובעת הינה החוכרת או החוכרת לדורות של המקרקעין הנמצאים בסמוך לתל צפית והמהווים חלקות מגושים 34004, 34005, 34006, 34007, 34105 (להלן:"המקרקעין").

התובעת טוענת כי הגם שהיא מעבדת את המקרקעין החל משנת 1989, בידיעת כל הגורמים המוסמכים, הוקצו המקרקעין שלא כדין לנתבעת 3.

לפיכך עותרת התובעת לצו שיצהיר על זכויותיה כחוכרת של המקרקעין ולאסור על הנתבעות 1-2 להתקשר עם הנתבעת 3 בהסכמי חכירה או חכירה לדורות.

2. הנתבעת 3 עותרת לדחיית התביעה על הסף, לחילופין למחיקתה, ולחילופי חילופין להעברתה לבית המשפט המוסמך במחוז הדרום, וזאת לאור מקום המצאם של המקרקעין, באזור שיפוטו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע ולאור תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"). עוד נטען כי תובענה נוספת בין אותם בעלי הדין ובקשר לאותם מקרקעין מתנהלת בבית המשפט השלום באשקלון.

התובעת משיבה כי הסעד הראשון אותו תבעה אכן "יכול להחשב כתובענה במקרקעין", אולם הסעדים הנוספים אינם כאלה. עוד נטען כי הנתבעות 1-2 הינן המדינה, ומשכך כשירה התביעה להיות מוגשת בכל בית משפט בארץ. התובעת טוענת כי אין להסיק דבר מן ההליך המתנהל באשקלון, שכן התביעה שם הינה כספית, ואילו בתביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי בת"א התבקש בית המשפט "להכריע בעניין הזכויות במקרקעין וזכויות חוזיות ומנהליות של המשיבה 1 במקרקעין".

3. לא נותר לי אלא להצטער על כי האורכות הרבות שניתנו על ידי בתיק זה לאור בקשות חוזרות מטעם הצדדים בהן נאמר כי מתנהל בין הצדדים הליך גישור ענייני - לא סייעו בהשגת ההסדר המיוחל, ועל כי הנתבעת 3 לא הסכימה לחזור בה מבקשתה בסוגיית הסמכות המקומית, הגם שעסקינן בתביעה שהוגשה בשנת 2009 וטרם נדונה.

משהתיק נדחה מעת לעת מאז הישיבה שנקבעה ליום 4.5.10, משבהחלטתי מיום 6.10.10 קבעתי כי אם "לא יהא מונח בפני הסדר גישור או הודעה מוסכמת אחרת- תנתן החלטה בבקשת המחיקה על הסף", ומשמועד זה נדחה לבקשת הצדדים בחודש נוסף, והסדר אין - לא נותר לי אלא להכריע בבקשה.

4. תקנה 4 לתקנות קובעת כי תובענה שבמקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצויים המקרקעין.

אין חולק כי המקרקעין נשוא התובענה אינם מצויים בתחום שיפוטו של בית המשפט בתל אביב, כי אם בתחום שיפוטו של בית המשפט בבאר שבע.

נותר, איפא, להכריע אם עסקינן ב"תובענה שבמקרקעין".

התשובה לשאלה זו הינה חיובית.

הסעד המרכזי המבוקש בתובענה הינו להכריז על התובעת כעל החוכרת או החוכרת לדורות של המקרקעין , והסמכות העניינית נקבעת הרי לפי הסעד המבוקש.

סעיף 51(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 קובע כי "בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין".

יתרה מזו, יש לשמור על הרמוניה בין הסמכות המקומית לבין הסמכות העניינית.

בהגישה את תביעתה לבית המשפט המחוזי, ולא לבית המשפט השלום, הביעה התובעת את דעתה כי

המדובר בתביעה שבמקרקעין, ועתה אינה יכולה להישמע בטענה נוגדת. באם בפנינו תביעה במקרקעין לצורך הסמכות העניינית, התביעה נותרת ככזו גם לצורך הסמכות המקומית.

5. התוצאה-

מאחר ואין חולק כי המקרקעין מצויים בתחום שיפוט באר שבע, אני מורה על העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר שבע.